סיפורו של יצחק בן סירא –
ע"פ ראיון שקיימה אתו עדה רסל
נולדתי באזור קרפטו – רוסיה, בין שתי מלחמות העולם. האוכלוסייה הייתה מורכבת מהרבה מיעוטים. הרוב היו רותנים, מעין אוקראינים, השפה הייתה מעין אוקראינית והכתב קרילי-רוסי. הם היו רוב יחסי. היו אזורים מסוימים בהם היה מיעוט הונגרי, בעיקר בערים, בכפרים היה רוב רותני. אנחנו קראנו להם "הגויים". מעניין, למעשה גם ההונגרים והצ'כים היו גויים אבל רק לאוקראינים קראנו "גויים". היה גם מיעוט גרמני שהופצו ע"י המלך בתוך השלטון של האימפריה האוסטרו-הונגרית.
ברוסיה-הקרפטית חיו כ-120,000 יהודים. למעשה, בצ'כוסלובקיה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כ-15% מהאוכלוסייה היו יהודים. אבל היו ערים שבהם היו למעלה מ-50% יהודים. למשל, בעיר גדולה בשם מוּנְקַץ'. לפעמים, כאשר אני מבקר בתל אביב נדמה לי שמונקץ' הייתה יותר יהודית מתל אביב, המסחר היה בידי היהודים ועל כל חנות היה שלט ביידיש, מסעדות כשרות בוודאי. אני זוכר פירמה בשם "שיע ויסמן מוכר בדים" ביידיש כמובן, ועוד. היו גם שלטים בעברית. ברחובות, בעיקר ברחוב הראשי, שמעו הרבה עברית. במונקץ גם הייתה גימנסיה עברית מפורסמת וגם מפלגה יהודית. כמובן, היו בית ספר יסודי ותיכון יהודיים. הם שהכניסו את ההונגרית, האינטליגנציה, כביכול, דיברה הונגרית. בעיירות ובערים ברוסיה הקרפטית היו הרבה יהודים. במקומות אחרים בצ'כיה לא היו בתי ספר ציוניים, רק ברוסיה הקרפטית היה חינוך ציוני. הרבה יהודים היו שולחים את הילדים לבית הספר היהודי-עברי במקום לבית ספר צ'כי.
אני נולדתי במיידן, בכפר נידח לא רחוק מגבול גליציה, היום גבול צ'כיה רוסיה. כל היהודים בקרפטיה רוסיה היו דתיים. אני, למשל, לא ידעתי שקיים יהודי לא דתי. בכפר היו בערך 60 משפחות יהודיות וילדים היו מאות. לא היה יהודי ללא פאות וזקן. היה אפשר ממש לספור את היהודים שהורידו את הזקן. הם היו נחשבים כבר ללא דתיים, למרות שיהודים לא הקפידו על כל דבר מלבד הזקן. במיידן היו 7 בעלי עגלות, מתוכם 6 חבשו שטריימל, תתארי לך שבשבת יהודי עם שטריימל לוקח את הסוסים לנהר להשקות אותם. יהודי שלא חבש שטריימל כבר לא היה בדיוק לפי הנורמה. היו גם עיתונים רבים מאוד בעברית, אז אפשר לומר שלמרות שלא היינו ציונים במוצהר, זה לא היה רחוק מאיתנו.
במשפחה שלי, אבא היה יהודי מאוד מעניין. הוא לחם בצבא האוסטרו-הונגרי. שלחו אותו לקרקוב – פולין ושם הוא הושפע מאוד מהציונות. שם הציונות הייתה מאוד מפותחת. אצלנו לפני מלחמת העולם הראשונה, כמעט ולא התקיימה ציונות. בקרקוב הוא למד עברית מדוברת. כשהוא חזר הביתה הוא התחתן בשידוך והגיע למיידן. יתכן ואילו היה מגיע לעיר גדולה מערבה יותר היה מתפתח לגמרי אחרת. כמו כל יהודי, הוא קבל נדוניה, עשה עסק וכשהעסק נכשל התחיל לחפש פרנסה. לאבא היה כישרון לשפות וכישרון לציור. היינו 8 ילדים מאמא. אמא נפטרה כשאני הייתי בן 11 והקטן בן 10 חודשים. ההבדל בינינו בגיל היה שנה וחצי. אח"כ אבא התחתן עוד פעם ונולדו עוד ילדים, אותם לא הכרתי כי כבר יצאתי מן הבית. אבא הפך להיות מלמד. השאיפה הייתה לצאת לעיר הגדולה "חוּסְט". לאבא היה חבר בעיר הגדולה והוא סידר לו "חיידר". היו שני סוגי "חיידר" – סוג אחד תלמוד תורה מטעם הקהילה וסוג שני למשפחות עשירות יותר ששכרו מלמד באופן פרטי ופתחו "חיידר" פרטי. אבא הלך ללמד ב"חיידר" כזה. מצבנו הכלכלי השתפר אבל אז נפטרה אמא באופן פתאומי. כאן הייתה בעיה גדולה אז אבא חיפש עוד פרנסות. הוא צייר שלטים לחנויות, היה מכין דוגמאות למפות, סדינים וכו' וכן היה כותב מכתבים ליהודים שרצו שקרוביהם העשירים באמריקה ישלחו להם כסף. המכתבים של אבא היו הכי "מוצלחים" מבחינה זאת.
העוני בכפר היה גדול מאוד. לרוב היהודים הייתה חלקת שדה שעיבדו בעזרת הגויים, והייתה פרה לחלב. לנו לא הייתה פרה והיינו קונים חלב מהשכן. בשנות ה-30 נכנסה "איק"א" לעניין זה ובנו מחלבות כדי לתת פתרון ליהודים עניים אלו. כל הילדים הלכו לחדר אבל היה גם חינוך חובה, אז הייתה לנו מערכת לימודים מאוד קשה. החדר התחיל ב-5:30 בבוקר. אני זוכר איך אמא הייתה מעירה אותנו ושולחת אותנו - לא היה מקום קבוע ללימודים, היו עוברים מבית לבית. ובבוקר היה קר - 5 מעלות מתחת לאפס. התפללנו ולמדנו בחדר. אח"כ ב-7:15 רצנו הביתה, אכלנו משהו ומיד רצנו לבית הספר הצ'כי, כי הצ'כים לא הכירו ב"חיידר" כבית ספר ובצדק. בית הספר היה עד 12:30, חזרנו הביתה לאכול צהריים ואז שוב לחדר עד 7:30 בערב. בחדר, מלבד לימודי קודש למדנו קרוא וכתוב בלועזית וחשבון, כי לא כל הילדים הלכו לבית הספר הכללי.
אני התחלתי ללמוד בבית הספר הצ'כי בגיל 7, כי לקח לצ'כים זמן אחרי מלחמת העולם הראשונה לפתוח בתי ספר ברחבי המדינה. גם בביה"ס הצ'כי היו 90% יהודים והיתר היו ילדי הפקידות הצ'כית ומעט ילדים אוקראינים. החידוש היה שהחינוך הזה היה מעורב, כך שהיו ילדים עם פאות וגם ילדות. ישבנו בביה"ס בגילוי ראש - אינני יודע למה הקהילות נכנעו לצו הזה. היינו פטריוטים צ'כים ועם זאת היינו יהודים טובים. אבא, אחרי זמן מה התחתן שוב. רובנו עברנו לחוסט. בחוסט אבא באפן רשמי התארגן ב"פועל הדתי", כמו היום "הפועל המזרחי". הוא הפך לציוני למרות השטריימל. זה עורר אצל חלק מהאנשים תרעומת והם הוציאו את הילדים שלהם מהחדר של אבא, אבל אצל האחרים זה נתן לגיטימציה להיות חרדי וציוני. הם אמרו: "אם ר' פישל ציוני גם לנו מותר". ואז אבא שלח אותנו לבית ספר עברי. הוא חשב על עליה לארץ.
אני המשכתי לגור בחוסט ובגיל 13.5 אבא החליט שאני צריך ללמוד בישיבה. זה היה פתרון גם להמשך לימודים וגם פתרון כלכלי. התחלתי ללמוד בעיירה לא רחוק מחוסט -"שיילש" -עכשיו זה בשטח רוסיה. שם חי האדמו"ר מִשֵיטִינְקֵֶה. בישיבה זו הייתי שנה ועברתי לסלובקיה לישיבה אחרת, שם גם כן למדתי שנה ואז עברתי לישיבה גדולה בקושיצֶה, העיר של השוורצים (טיבי, בזי' אווי), שם היה רב אנטי ציוני. בצ'כוסלובקיה היו רק שני רבנים גדולים בקהילות האורתודוקסיות שהשתייכו לפועל המזרחי. באופן לא רשמי היו יותר, אבל פחדו להזדהות. שלא כמו בפולין, בצ'כיה הייתה האורתודוקסיה מאוד חזקה, ביחוד בסביבה שלנו, שהייתה בה השפעה של הרבי ממונקץ' שהיה כמו חסידי סטמר של היום. בקושיצה התקרבתי לבני עקיבא. הייתי בן 16, הייתי לבד והייתי צריך לדאוג לעצמי.
הייתי אז מאוד ערני, קראתי הרבה עיתונות צ'כית והייתי מושפע מהרוח הקומוניסטית שתאמה את חוש הצדק הסוציאלי שלי. עד כמה שאני זוכר, הקומוניסטים בצ'כיה היו מפלגה והיו הרבה יהודים שהזדהו עם הקומוניסטים, כי הם לא לחמו נגד היהודים ומאידך הם לחמו נגד האנטישמיות. רציתי לעלות לישראל כך שגם תנועת בית"ר מאוד קסמה לי עם המדים והסדר והרצון לחזור למולדת, ובכל זאת לא נראה לי בתור יהודי עם פאות ללכת לבית"ר והלכתי לבני עקיבא. בקושיצה למדתי שנה וחצי ואז נודע לי שמארגנים ישיבת תורה ועבודה מטעם הפוהמ"ז, בצ'כוסלובקיה, בעיירה בשם לוהובֵץ בברטיסלבה. ידעתי שיש לי שם בן דוד ובלי להודיע לאף אחד נסעתי לשם. בישיבה למדו גם מקצוע אצל בעלי מקצוע פרטיים בעיר ואחה"צ למדו תורה, תנ"ך ועברית מודרנית. הרב היה ציוני. בישיבות הרגילות שמו דגש על תורה. אני למדתי ירקנות אצל גוי. זאת הייתה עיירה אנטישמית אבל מאוד העריכו אותנו – "הנה יהודים עובדי אדמה..." אבא בא אלי בטענות כי קיבל את רצוני לעלות ארצה אבל רצה שאלמד מקצוע יותר ברצינות.
התארגנה הכשרה לעלייה ארצה. הגעתי אליה באוגוסט 1938, ממש לפני פרוץ המלחמה. נשלחנו בהכשרה לאוסטרבה המורבית – למריש אוסטרו – בצ'כיה ההיסטורית. זאת הייתה עיר תעשייתית גדולה. היינו כ-25 אנשים, היה לנו בית ועבדנו בכל מיני מקומות. אני עבדתי אצל סוחר פסולת ואח"כ בחנות נייר. את הכסף הבאנו לקופה המשותפת. אלו היו הימים של כניעת הסודטים למינכן. היינו קיבוץ עירוני.
במרץ 1939 הגרמנים פלשו לצ'כוסלובקיה. אני הולך ברחוב ופתאום אני רואה טנקים גרמניים - לא האמנתי למראה עיני. אנחנו היינו פטריוטים והלכנו להפגנות. יום אחד שמעתי הערות אנטישמיות על היהודים, אז כבר לא היו לנו פאות והיינו נראים כמו כולם. מצבנו התחיל להיות קשה גם כלכלית והוחלט להעביר אותנו לפראג להכשרה. גם בפראג לא הייתה עבודה ליהודים אבל באופן יחסי היה טוב ליהודים, עוד הסתובבו יהודים עם פאות וזקן ברחובות. מצאנו מקום להכשרה בכפר ע"י פראג אצל יהודי מתבולל, קלינגר, שהייתה לו חווה גדולה, היא הייתה גדולה מאוד ונחשבה למתקדמת, שם עבדנו. אח"כ החרימו לו את החווה. רק כשבאתי לארץ הבנתי עד כמה הייתה פרימיטיבית. כשהחרימו את החווה חזרנו לפראג והתכוננו לעליה.
בדצמבר 1939 עזבנו כל הקבוצה – גם דוד בן דוד היה שם – את ברטיסלבה והיינו צריכים להפליג באופן בלתי ליגלי דרך הדנובה. זה היה מסובך מאוד. באוגוסט 1940 עזבנו את ברטיסלבה, שהייתה אוטונומית אז ומצב היהודים בה היה די טוב, עד כדי כך שפגשנו יהודי שעזב את הארץ ובא לברטיסלבה כי שם היה חוסר עבודה! בעיר זו התרכזנו אלפי פליטים מכל רחבי אירופה. על האנייה נפגשתי לראשונה עם בנות שקראו בסידור והתפללו – אלו היו קבוצה של בח"ד מגרמניה, הם הקימו אח"כ את יבנה ואת בארות יצחק. ככה, ב- 3-4 אניות עם דגל צלב קרס, הגענו דרך המֵצרים לאיסטנבול והעבירו אותנו לאניות אחרות. "פסיפיק" הייתה האנייה שלי, שם דחסו 1070 איש באנייה שהייתה מותאמת ל- 100 איש. אלה היו תנאים קשים מאוד. הפלגנו באותו היום שפרצה המלחמה בין איטליה ליוון. זה נודע לנו אח"כ כי כשהתקרבנו לחופי יוון ראינו אווירון מעלינו ונעלם. היה חסר פחם וצוות האנייה היה ממש "אבק אדם", מי היה מוכן להוביל אנייה בלתי ליגלית והיה צפוי למאסר בארץ? בכרתים נגמרו הפחם והמים והיוונים דאגו לנו יפה מאוד והפלגנו הלאה. כשהגענו לסביבת קפריסין לא נשאר דבר, אז כדי לפעיל את האנייה פרקו את כל העצים על האנייה. בארץ הייתה האפלה ולכן לא ראינו כלום. קמנו בבוקר והנה - ארץ ישראל - היינו בקרבת נהריה ופנינו לעבר חיפה. הגענו לנמל ואנחנו מחכים. קיבלנו אוכל ועיתונים - העיתון הראשון שראינו היה "דבר". מאוחר יותר אמרו לנו שנעבור לאנייה אחרת, "פטריה", כדי להתרחץ ולהתכונן לירידה לחוף וכך היה, הועברנו ל"פטריה". אז הגיעה שמועה שלא יתנו לנו לרדת ויעבירו אותנו לאוסטרליה. חלק מן האנשים שמחו, הרי לא כולם היו ציונים. הנוער החלוצי התחיל לחשוב מה עושים. שכפלנו ביד שלטים "לא אוסטרליה - רק א"י" וארגנו הפגנה ששמעו אותה גם בחיפה. עבדתי במטבח והייתה לי אפשרות להסתובב באנייה, מה שלא ניתן לכל אחד, ושמעתי ברמזים שהגיעה הוראה מההגנה להעלות את האנייה באש. עוד לפני כן תכננתי ביחד עם דוד בן דוד לברוח בשחייה לחוף חיפה, אבל כשנודע לנו שיש תכניות להעלות את האנייה באש דחינו את תכנית הבריחה. אך שום דבר לא התקדם ואז כעבור כמה שבועות החלטנו לברוח. מצאתי במטבח, במקום שזורקים את הפסולת, את פתח הבריחה שלנו. ביום שהחלטנו לברוח הכנסתי את דוד למטבח, לקחנו שנינו פחי אשפה, חיכינו שהסירה ששמרה על האנייה עברה, ירדנו למים והתחלנו לשחות לכיוון בת גלים. פתאום אנחנו שומעים רעש סירה אחרינו, חשבנו שרודפים אחרינו ובאופן אינסטינקטיבי נפרדנו וכל אחד שחה בכיוון אחר. המשכתי לשחות, כל הזמן אני בודק כמה התרחקתי ואני רואה שאני לא מתקדם, כמעט התייאשתי - לא הייתי שחיין כל כך טוב. פתאום אני מרגיש ברגליים אדמה! – הגעתי בדיוק לנמל. יצאתי, הייתי במכנסיים קצרים וחולצה. המזל שלי שהייתה האפלה. אני רואה שוטר עם רובה, באופן אינסטינקטיבי נפלתי וכשעבר רצתי לגדר. לא הצלחתי לעבור. הלכתי לשער, טיפסתי למעלה - נשרטתי קצת וקפצתי לצד השני. לא ידעתי איפה אני, באופן אינסטינקטיבי הלכתי מזרחה והגעתי ליד הרכבת, איפה שנמצא ברקליס בנק. ידעתי שבעיר התחתית גרים ערבים, אבל לא ידעתי איפה. התקדמתי בכיוון מערבה לחלק המסחרי ולא ידעתי מה לעשות. עברתי ליד גבר ואישה ושמעתי שהם מדברים גרמנית. ניגשתי אליהם, סיפרתי מי אני ושאלתי מה אני יכול לעשות. הם נבהלו ממני והלכו. התקדמתי הלאה והסתובבתי כלפי מעלה לכיוון השוק. זה היה מזל גדול, כי אילו הייתי ממשיך הייתי מגיע לאזור הערבי של חיפה. פתאום אני פוגש יהודי עם זקן. כמעט נפלתי עליו. אני מספר לו את הסיפור והוא אומר לי :"כנס כאן". נכנסתי ואני רואה שזה בית קפה. נסוגותי אחורה ואני שואל את היהודי: "אין כאן ערבים או אנגלים?" הוא אומר: "לא". הסתכלתי בראי ולא הכרתי את עצמי, הייתי עייף, רטוב וחולצתי קרועה. עליתי לקומה השנייה ומתחילים לחקור אותי, לשאול ולשאול. לא תפסתי את העניין. סיפרתי להם שאני חבר בני עקיבא בצ'כוסלובקיה. הם צלצלו לפועל המזרחי. מאוחר יותר נודע לי במה מדובר - האנגלים הפיצו שמועות שבין הפליטים מגרמניה יש הרבה סוכנים נאציים שהגרמנים מבריחים - גייס חמישי, ועל כן אין הם מתירים עלייה. הגיע יהודי מהפועל המזרחי - משה שריד - וגם הוא חוקר אותי ואז לקח אותי למרכז הפועל המזרחי. שם הייתי אטרקציה. נתנו לי בגד להחליף. באותו לילה לנתי אצל יהודי שעבד בבי"ח למלט בנשר. בבוקר בא ילד להעיר אותי ובפעם הראשונה שמעתי ילד מדבר עברית. למחרת עברתי מיהודי ליהודי, כל אחד חוקר וחוקר, לבסוף הגעתי ליהודי והוא שואל אותי: "תגיד, מדברים על חבלה באונייה?" אמרתי שכן, אך אין חומר נפץ, ואז הוא אומר: "אם נשלח חומר נפץ, הם יפוצצו את האנייה?" אמרתי: "כן!" מאוחר יותר ראיתי את תמונתו בעיתון והתברר לי שזה היה אליהו גולומב. לקחו אותי לת"א ושם נודע לחברים שהגעתי ולקחו אותי למקווה ישראל. רצו שאשאר שם אבל הייתי כבר בן 20 ורציתי להצטרף לחברים ב"קבוצת אברהם". כעבור זמן נתנו לי כמה גרושים ואמרו לי "סע". זו הייתה ממש נסיעה מסובכת בשבילי. בסביבת כרכור היו הרבה מחנות צבא אנגליים ואני הולך ברגל, לפתע אני שומע טרטור אופנוע ועוצר על ידי קצין אנגלי ומבקש תעודות. הוצאתי פנקס תלמיד של מקווה ישראל והוא נתן לי להמשיך בדרכי.
את הסיפור של דוד, הוא יספר. אני ידעתי על קיומו רק יום אחרי שהגעתי וידעתי שלקחו אותו מיד לת"א. הייתי זמן מה בקבוצת אברהם, עבדתי בכל מיני עבודות. הייתי בין הפועלים שסללו את כביש פרדס חנה-כרכור. אח"כ עבדתי אצל אחד המושבניקים בסביבה ואח"כ עבדתי בגבעת עדה, בכרמים אצל איכרים שבתחילה העסיקו רק ערבים, עד שהתנפלו והרגו בהם ואז עברו להעסיק פועלים עבריים. היתוש של צבא לא נתן לי מנוחה. הסוכנות הכריזה על גיוס לצבא הבריטי ונתנה אחוזים לכל קיבוץ. ראינו בגיוס לצבא הבריטי הפגנה של הישוב העברי ושל כוחו וגם הזדמנות להתגייס למלחמה בהיטלר. הבריטים לא ססו לגיוס ובאמת בתחילה היה גיוס ללא זהות לאומית. היו פלוגות מעורבות, אפילו של ערבים ויהודים ביחד, רק מאוחר יותר הפרידו. הסוכנות לא רצתה לרוקן את הארץ מצעירים ולכן נתנו אחוזים לכל ישוב. מקבוצת אברהם בקשו לשלוח שני מתנדבים ואני מיד התייצבתי. אחרי כמה ימים הייתי חייל. התגייסתי במאי 1941. פעם ראשונה שבאתי במגע עם קיבוצניקים, גם להם זה היה מפגש ראשון עם יהודי-דתי שמניח תפילין ומתפלל וגם עושה את כל יתר המטלות. בתחילה צחקו מאתנו וזה מאוד הפליא אותי, כי כולם באו ממשפחות דתיות, חסידיות. אח"כ למדו להעריך אותנו. טירונות עברתי ב"סרפנד" ואח"כ העבירו אותנו לשמור בנחל שורק. הקימו שם מחנה ובית חרושת להרכבת תחמושת, הכי גדול במזרח התיכון. רצינו ללכת לחזית וללחום, אבל המוסדות רצו לשמור אותנו בארץ. לבסוף הגדוד שלנו עזב את הארץ לבנגזי. גם שם שמרנו ואז התחילה תסיסה בגדוד והגיע לזה שבמסיבת ראש השנה הניפו את דגל ישראל והקולונל האנגלי דרש מיד להוריד את הדגל. המסיבה התפוצצה ואח"כ בתגובה, הניפו דגלי ישראל על מטה הגדוד וכדי שלא יוכלו להוריד את הדגל הקימו חומה חיה של אנשים. לבסוף, כעונש, החרימו לנו את התחמושת. כשהדבר נודע במטה הראשי כינס הקולונל את הגדוד והבטיח שנתחיל באימונים ואח"כ נעבור ללחום בחזית. אימונים באמת קבלנו, אך כעבור כמה שבועות לקחו והחזירו אותנו לשמירה. התסיסה התגברה והמצב הגיע לידי כך ששרֵת היה צריך לבוא לגדוד ולבקש מאתנו להתאזר בסבלנות. ואכן, כעבור כמה חודשים הגיע שליח על אופנוע ונפוצו כל מיני שמועות, למחרת הוכרז על הקמת "הבריגדה היהודית" עם סמל ודגל. ממש לא האמנו, זה קרה ב- 1944. יום לפני יום כיפור קבלנו פקודת תזוזה לאלכסנדריה. בין תחנה לתחנה התפללנו את כל התפילות: "כל נדרי", "שחרית" "מוסף" ובערב "נעילה ומעריב". זאת הייתה חוויה מאוד מיוחדת. באלכסנדריה פגשנו את הגדוד ה-1 עם תותחים וכל יתר הציוד ואז הבנו שבאמת משהו רציני מתרחש. קבלנו הוראה להתכונן להפלגה. בינתיים קבלנו חופש לבקר בארץ. בשתי אניות גדולות הפלגנו לאיטליה, שחלקה הדרומי היה כבר משוחרר. בזמן ההפלגה היו כמה חוויות יוצאות מן הכלל: בליל שבת ערכנו תחרות שירה וכמובן, שאנו, היהודים זכינו כיוון שהיינו רוב. השיר הנפוץ ביותר היה "יבנה בית המקדש". ירדנו באיטליה והועברנו לעיירה בשם פוּז'י, כ- 80 ק"מ מרומא. העיירה הפכה בבת אחת לעיירה יהודית. התאכסנו במלון והתחילו האימונים. בשבת נתנו לנו יום מנוחה והשפה הרשמית הייתה עברית. למשל בחנוכה, ראית בכל האזור חנוכיות דולקות.
לפני פורים הגיעה הוראה לזוז צפונה, את המגילה קראנו בדרך. כשהגענו, הסבירו לנו שאנחנו מתוכננים להחליף את ההודים שלחמו במסגרת הצבא האנגלי. אחת החוויות היו השבויים הגרמניים שנלקחו בשבי, זה היה ממש קשה להאמין - אנחנו, היהודים, לוקחים שבויים גרמניים! את האספקה הביאו לנו בפרדות, כי זה היה שטח הררי. כל השלטים בסביבה היה להם גם תרגום בעברית עם הסמל של הבריגדה.
המפלה הגרמנית הייתה צפויה. היו שמועות על ההתקפה המתקרבת. בגִזרה שלנו הגיע המפקד והקימו בה עמדת פיקוד. הגיע היום, הסבירו לנו את מבנה הגִזרות והפלוגה שלנו נבחרה להיות הראשונה. כמובן שמצאתי לנכון להתפלל. אני חושב שתפילה כזו חזקה לא התפללתי לפני ולא אחרי. ההתקפה על נהר הסניו הייתה התקפה מאוד מסודרת וקבלנו הוראה להתחפר. [חסר קטע]
בגבול טרויזיה – שמרנו על שבויים ומתקנים. כעבור שבועיים כשנודע לניצולים התחילו לזרום למקום. לבריגדה היו משלחות שנסעו ברחבי אירופה ומסרו ד"ש מארץ ישראל והעבירו את המסר שאין לכם מה לעשות באירופה אלא לעלות לארץ ישראל.
דוד בן דוד, שהיה גם הוא בבריגדה, יצא לפני לחפש את משפחתו בצ'כוסלובקיה והוא היה הראשון שפגש את משפחתו שם. זהו סיפור מאוד מרגש שדוד בוודאי סיפר. בכל אופן קבלתי ממנו מכתב שנשלח דרך הקונסוליה הבריטית ושם הוא סיפר איך ואיפה פגש את כולם, מלבד האחות הקטנה שמיד עם גמר המלחמה הלכה לקיבוץ-הכשרה בהונגריה. אחרי כמה זמן, החלטתי שגם אני יוצא לצ'כוסלובקיה. ידעתי היכן הם נמצאים, דרך ד"ש ממקורות שונים. נחום, רחל וחיה היו בסודטים, יהודה היה בבודפסט. חברים שעבדו במשרד עזרו לי לסדר את כל הניירות וה"פַּאסים", הגעתי לסודטים. הצטרפתי למשלחת של הבריגדה שיצאה לפולין. בתוך המשלחת היו חברים שהיה להם היתר רשמי וכל היתר היו "טרמפיסטים" ורק מומחה היה יכול להבדיל ביניהם. הגעתי לקלן שהייתה הרוסה לגמרי. הסתובבתי ולא ידעתי לאן ללכת ופתאום אני שומע דיבור עברי, אני הולך לכיוון וכך פגשתי את חברי המשלחת, הצטרפתי אליהם והגעתי לצ'כיה. למרות שבמקום שעברתי את הגבול מעולם לא הייתי, בכל זאת כששמעתי אנשים מדברים צ'כית - התרגשתי מאוד. אחי לא ידעו שאני עומד להגיע.
בערב הגעתי ל......... ולא מצאתי אותם. אנשים לא ידעו, היה כבר חושך. הגעתי בכל זאת לבית ראיתי שלט: "זיגלשטיין – לצלצל פעמיים". אני מצלצל פעמיים ומישהו שואל: "מי זה?" ואני אומר "איציק", כך קראו לי בבית. זה לא יתואר, קשה לתאר את הפגישה, קשה לשכוח, זה היה משהו אדיר. שם שמעתי מה קרה לאבא. היו שמועות שהוא נשאר בחיים. הייתי שם שלושה שבועות והייתי צריך לחזור. לו הייתי חוזר יותר מאוחר, הייתי נחשב לעריק. חזרתי לבודפסט. זה היה מאוד מסובך כי הגשרים היו הרוסים והייתי צריך לעבור בסירה את הדנובה. עברתי, היה כבר ערב ומצאתי איזה בית מרזח, נכנסתי וביקשתי לחם וחלב וענו שאין. אני פונה ללכת ואז הם שואלים אותי מי אני ואני עונה שאני "חייל בריטי", אז כבר היה לחם והביאו לי ענבים, זה היה נובמבר! כי אמרתי להם שאני צמחוני. ממש נתנו לי כבוד גדול, אבל פחדתי שהשמועה שיש חייל בריטי תתפשט ויתחילו לבוא אנשים ומישהו עוד יגלה שאני יהודי - ואת האנטישמיות ההונגרית כולם מכירים. בכל אופן ביקשתי ללון אצלם ובבוקר שוב קבלתי מים וענבים ואחרי ש"הבטחתי" להם שהאנגלים יבואו להחליף את הרוסים, נסעתי לבודפסט. שוב הגעתי בלילה. חיפשתי את הכתובת של אחי. ראיתי אדם שנראה לי יהודי והוא עזר לי למצוא את הכתובת והגעתי לאחי יהודה, שנפל מאוחר יותר בגוש עציון.
נחום ביקר בדכאו, הגרמנים היו מאוד מסודרים, ומצא ברשימות את הכרטיס של אבא והיה רשום "פישל זגלשטיין, צייר", כך כנראה הוא הציג את עצמו. פגשתי בחור שהיה איתו בגטו וארשה. אחרי שנהרס הגטו, הגרמנים עשו סדר ואבא היה מצייר עבורם שלטים. הוא נשלח בטרנספורט האחרון לאושוויץ, בנובמבר 1944. הוא החזיק מעמד ועזר לאחרים. תמיד היה לו משהו לאכול ותמיד נתן לאחרים.
רציתי להשתתף ב"בריחה". שלחו אותי ליהודי בשם ארנסט. למעשה קראו לו אריך פרנק, שהיה איתי בפטרייה. אני מאוד שמחתי ואמרתי "אני מכיר אותך!", מיד ראיתי שעשיתי שגיאה והוא עשה עצמו כאילו אינו מכיר אותי כלל. תפקידי היה להקים נקודת גבול בשַארִבֶּן על גבול גרמניה-צרפת. ראשית הייתי צריך לדאוג לאספקה. נשלחתי למחנה פליטים גדול ליד פרנקפורט. הייתי צריך לעבור בין הקיבוצים ולאסוף אספקה. זה היה באזור האמריקאי והייתי צריך לעבור לאזור הצרפתי. עד מיינץ (מגֶנצָה) נסעתי באוטו של הג'וינט ושם הייתי צריך לשכור אוטו עם ליווי, היו לי תעודות מתאימות. חיפשתי יהודים. מצאתי יהודים מנישואים מעורבים, רק אלו נשארו בחיים. שלחו אותי לוועד היהודי שהיה בבית הקברות. אני מוצא אותם יושבים ומשחקים קלפים ליד חדר הטהרה. קבלתי מהם אוטו בהבטחה שגם להם אדאג לאספקה. הגעתי לעיר ושם מצאתי כבר זוג שעבדו גם הם ב"בריחה". התכנית הייתה להביא פליטים ואלו, כאילו יהיו אזרחי העיר שהולכים לעבוד בצד הצרפתי. אינני יודע איך ארגנו זאת. לי הייתה תכנית אחרת. היות והייתי עם מדים, נסעתי לפריז. בדרך ברכבת, כשהגעתי לגבול התברר שה"פאס" לא טוב והייתי צריך ויזה. הורידו אותי מן הרכבת, לקחו אותי לחקירה. למזלי לא היה לי דבר ועזבו אותי. קוריוז מעניין: בגרמניה, בזמן המלחמה, היו הרבה ערבים - אנשי המופתי, הם התחתנו עם גרמניות. גם אותם הורידו מהרכבת. אחד מהם ראה שאני יהודי וניסה לדבר איתי אבל עשיתי עצמי כאילו איני מבין. הוא הסביר לי איך לעבור את הגבול ומשם לקחתי רכבת והגעתי לפריז. הגעתי לכתובת שקבלתי, של מרכז הבריחה - ממש מדינה יהודית בתוך פריז, מדברים יידיש ועברית. חקרו אותי וסידרתי את כל עניני הבריחה.
בינתיים נעשה ערב ולא ידעתי היכן ללון. מצאתי מועדון יהודי והזמינו אותי לאכול ולישון. שם היו חיילים ושם סיפרו לי "מפרקים את הבריגדה וניתנה הוראה לכל החיילים היהודים להתכנס בבלגיה". החלטתי לנסוע ישר לבלגיה. למחרת לקחו אותי לרכבת. מסביב לרכבת היו אלפי פליטים גרמניים, מצד אחד היה לי סיפוק ומצד שני רחמנות לראות אותם. הכניסו אותי לקרון מוסק וחם ולחכות עד שהרכבת תזוז. חיכינו כמה שעות עד שהרכבת תזוז ולא נתנו לפליטים הגרמנים לעלות. ברכבת מצאתי בחור מהגדוד. אני אומר לו: "שלום וינר" והוא לא עונה לי אלא מדבר איתי אנגלית, אני לא מבין למה הוא מתעלם ואני רואה שעל ידו יושב חייל במדים צ'כיים. בינתיים החייל הולך לשירותים ואז דיבר איתי.
מגיעים לפרנקפורט, משם לקחנו טרמפים לגבול הולנד. פגשנו עוד "חייל" צ'כי שדיבר עברית. כשמגיעים לגבול אני אומר לחבר מהבריגדה "פה נפרד", הוא לא רצה וכשרצינו לעבור את הגבול נתתי את הפאס המזוייף שלי. התחילו לחפש עלי ומצאו מכתבים שהעברתי. הם התפלאו שאינני יודע שאסור להעביר מכתבים ללא צנזורה. טענתי שאני יודע אבל עכשיו כבר לא זמן מלחמה.
לבחור השלישי התחילו לערוך חיפוש ומצאו חבילות של מַרְקִים. מאוד דאגתי כי חשבתי שיחשבו אותנו לכנופיה. לקחו אותנו למשרד, אותי שחררו, קפצתי משמחה להפרד מהחבורה הזאת. ביקשתי טרמפ לגבול ורצתי כמה ק"מ כדי להתרחק כדי שלא יחזירו אותי. רק מאוחר יותר תפסתי טרמפ והגעתי בשלום לעיירה הבלגית והצטרפתי לבריגדה.
האנגלים פירקו את הבריגדה משום שזה התנגש עם הרעיון של ה"בריחה" והרצון של האנגלים לעזור לפליטים מצד אחד והקונפליקט שאנו למעשה, הצבא הבריטי וזה לא יתכן שהצבא הבריטי יארגן עלייה. כדי שהפעולה של הבריגדה לא תפסק בבת אחת ויספיקו להביא שליחים מהארץ, רצו להשאיר מספר מסוים של חיילים באירופה, שיפעלו עד בואם של השליחים. אני הייתי חייל ותיק והייתי זכאי לחזור ארצה, אך השאירו אותי. לא ידעו איך להשאיר אותנו, היו כמה הצעות, אחת מהן במסגרת אונר"א, אח"כ בתור עריקים מהצבא הבריטי, אך זה היה מסוכן. לבסוף הוחלט לשלוח במקומנו ארצה פליטים, למעשה "כפילים". קבלתי הוראה שאני צריך לחזור ארצה, אך אני לא רציתי ואז מסרו לי שאהיה "נעדר". לא הופעתי למסדר לפני העלייה לרכבת והיה לי משפט. לסקוב היה המתרגם במשפט וכך הצלחתי ב- 5 שנות שרות בבריגדה, גם לשבת במאסר וגם לשלם קנס כספי כבד. לסקוב כעס עלי, מדוע לא הדגשתי בזמן המשפט ששוב נעדרתי עקב חיפוש קרובי משפחה, אבל לי היה קשה לא להגיד את האמת.
עברנו לגנט. ביום בהיר אחד קראו לנו למסדר, רק לאלו שנשארו, הכרתי את חלקם. העלו אותנו על משאיות. הגענו למחנה טירונים. אני רואה פלוגת טירונים עם נשק, פקודות באנגלית, היה נראה לי מוזר. נותנים להם פקודה לפתוח שורות ואז מודיעים לנו: "על כל אחד לעבור בין חיילי הפלוגה ולמצוא את הכפיל שלו". עברתי בין החיילים, דבר ראשון שאלנו אם מדברים עברית. מצאתי יהודי שדומה לי, אבל לא ידע עברית. ראיתי בעיניים שלו שאינני יכול שלא לקחת אותו ולאכזב אותו וכאן התחילו הצרות שלי. אני מסביר לו ביידיש והונגרית איך קוראים לי, את המספר האישי שלי וגם מספר מילים באנגלית, כך כמה ימים תרגלנו ותרגלנו. לבסוף בחנתי אותו והוא לא ידע כמעט כלום. הייתה גם פקודה פנימית שאסור לתת להם לצאת, אבל הוא התחנן לצאת ונתתי לו לצאת וגם כסף. הסברתי לו איך חייל אנגלי צריך להתנהג. למחרת אני יוצא וכשאני חוזר צריך "למחוק" את עצמי מהרשימה בשער אז מתברר שכבר "נמחקתי", כלומר הכפיל שלי יצא שוב, וכך כמה ימים. כעבור כמה ימים קורא לי סמל המחנה ושואל אותי: "מה קרה לך? היית חיל מצטיין ועכשיו אתה מסתובב בעיר". מסתבר שפגש את הכפיל שלי. ממש עד הרגע האחרון היו לי דאגות מהכפיל שלי, רק כשראיתי אותו עולה לאנייה, נרגעתי. נסענו לפריז עם סמל הארמיה ה-9 ובדרך קפצנו מהרכבת. בפריז הכל היה מוכן בשבילנו לנסוע ללִיל בתור חיילים. אנחנו היינו צריכים, כביכול, להביא אסיר ממנכן לפריז וכך אף אחד לא הטריד אותנו. במינכן הפכתי לפליט – יצחק בן סירא – וכך הסתובבתי בגרמניה בתור פליט עד מרץ 1947 ועסקתי מטעם מרכז התנועה. עוד כשהייתי בטרויזיה, על גבול איטליה - גרמניה, יצא לי לפגוש ניצולים והייתי בין הראשונים שהעבירו חומר על ישראל והתנועה שלנו לניצולים, וכן יצא לי לפגוש את ראשוני ניצולים במחנות הפליטים. סיפרו לי שהם ממש רקדו מרוב שמחה כשקיבלו את העיתונים. ערכתי רשימות ניצולים העברתי זאת לידיעת המשפחות שעד אז לא ידעו מה גורל יקיריהם. מעניין שלאחר המלחמה הייתה סיסמת איחוד בין התנועות. האמרה השגורה הייתה שאם אפשר היה למות בלי מפלגות, אפשר גם לחיות בלי מפלגות. אבל מעניין שהאיחוד היה מפא"י, והיה לנו גם תפקיד חשוב "להביא" את התנועה ליהודים הניצולים שרצו בהמשך תנועתנו. מאוחר יותר מצאתי ברשומות של התנועה תזכיר על החומר שהח' בן סירא העביר למרכז בבודפשט.
ביוני 1945 הגעתי לגרמניה בתור פליט מדומה – לעבוד ב"בריחה". נכנסתי למרכז התנועה ולקחו אותי ביחד עם עוד בחור, פנחס, לנהל את המחלקה להכשרת ולנוער. השותף שלי עזב כעבור כמה ימים וכך נשארתי לבד. לא היה לי ניסיון ניהולי, אבל בכל זאת ניסיתי לעשות משהו. לא ישבתי במרכז, אלא הייתי מסתובב בין הקיבוצים ומספר על הארץ, על הישובים, על הקיבוץ הדתי. בעבודה זו נשארתי עד שחזרתי ארצה במרץ 1947.
החזרה ארצה הייתה מאוד במפתיע, כשהגיעו שליחים חדשים מהארץ, ביניהם ד"ר בורג. עשיתי את כל הסידורים הדרושים וחזרתי עם טרנספורט של עליה ד' של אלו שנתקעו במלחמה באירופה.
כשחזרתי ארצה ראיתי בפועל איך ה"בריחה" עובדת, מגרמניה לארץ דרך צרפת. במקום מסויים חיכתה רכבת יחד עם אנשי הקיבוצים (פליטים). הכל היה מסודר מאוד עם תעודות, שום דבר לא היה ליגלי, אבל נראה כלפי חוץ חוקי לחלוטין. לי נתנו תעודה חדשה בשם קובלסקי – היו לי במהלך הזמנים כמה שמות אבל תמיד ידעתי את שמי החדש גם אילו העירו אותי באמצע הלילה. הגענו למרסי וחיכינו להזדמנות לעלות. קבלתי תעודת זהות של פליט צרפתי בשם לוסיה שפיץ והצטרפתי לעליה ד'. בתנועה נקראה עליה זו בשם "עליית בן סירא" כי הייתי הראשון מהתנועה שחזרתי עם הפליטים בעליה זו. מאוחר יותר התברר שרוב הפליטים עלו בתעודות מזוייפות וזה נראה לי ממש נס שהצלחנו לעלות.
הגעתי לחיפה, עברתי את הבדיקות של האנגלים ושל המכס. היה שם יהודי, הוא שואל "זה הכל שלך?" אני אומר: "כן". הוא מוציא כל מיני פריטים ששלחו איתי ושואל: "זה גם שלך?" "אתה נשוי?" צוחק ונותן לי לעבור.
נכנסתי למשרד של הסוכנות, שם נתתי חזרה את התעודות המזויפות הישנות וכעבור כמה דקות קבלתי כבר תעודות מזוייפות שסידרו לי, בעזרתם הגעתי לכפר עציון, שם מצאתי את רחל, יהודה וחיה. נחום היה אז עוד במחנה מעבר והגיע מעט אחרי. בכפר עציון, סוף סוף קיבלתי, אחרי הרבה שנים, את התעודה המקורית שלי. את תעודת הזהות הצרפתית השארתי לי למזכרת, אבל הכל הושמד בכפר עציון.
כפר עציון
לכפר עציון הגעתי במרץ 1947. הציעו לי כל מיני עבודות, ביניהם עבודה ב"תנובה", ירושלים. אני טענתי שהרבה זמן הייתי בחוץ ואני רוצה לעבוד בחקלאות. התחלתי לעבוד במטעים, זו הייתה התקופה הכי מאושרת שלי. עד מלחמת העצמאות היינו יחד חמישה אחים ואחיות.
נקלטו אז פליטי שואה. נקלט גרעין ניצולי שואה ואני הרגשתי שמצאתי את מקומי. במוצאי שבתות היו ריקודים. בליל שבת היו אנשי הגרעינים מתאספים ושרים. אני מאוד נמשכתי לשם. היו שיעורים. מכשיר רדיו לא היה פרטי. כך היה עד הכרזת האו"ם על מדינה יהודית. כשנערך הדיון באו"ם, עקבנו אחריו ולמרות שהתברר לנו שאנו לא נכללים בשטחי המדינה היהודית, שמחנו. הוצאנו בקבוקי יין ורקדנו. בבוקר תלינו דגל, הייתה תפילה חגיגית ואמרנו "הלל". השמחה הייתה גדולה, אבל לא להרבה זמן. מיד התחילו לנסוע לירושלים בשיירות. אחת השיירות – בערך בחנוכה – לא הגיעה. ליבנו ניבא לנו שחורות. ראינו מהתצפית אש והתפוצצויות ואז נודע לנו מ"קול ישראל" שהייתה התקפה על השיירה, נהרגו רבים וביניהם 4 חברי כפר עציון. נכנסנו למשטר של מצור. את כל הבעיות ההלכתיות שהתעוררו עקב המצור, ניסינו לפתור בעזרתו של הרב הרצוג, דרך האלחוט וכשלא הצלחנו הייתה ועדה מבין תלמידי החכמים במשק.
פעמים אחדות היה ליווי בריטי לשיירות, אבל בדרך כלל הליווי היה של ההגנה.
התקפות ישירות על הגוש לא היו. קיבלנו תגבורת לישוב מירושלים. המפקד הראשון היה דני מס. כמה ימים לפני ההתקפה הוא הוחלף וחזר לירושלים.
בג' בטבת הייתה ההתקפה הראשונה, בעיקר על כפר עציון, כי הם ידעו שאם כפר עציון תיפול לא יהיה ערך לכל יתר הישובים בגוש.
בשעות הצהריים יצאו כמה כיתות לרבדים. הערבים לא היו מוכנים, היו להם עשרות אבדות והם ברחו. למחרת חזרו בחסות הצלב האדום להוציא את ההרוגים. נתנו לנו מנוחה די הרבה זמן. היו צליפות.
את האימהות והילדים פינו מיד אחרי ההתקפה הראשונה. בזמן הפנוי, בין שמירות ומעט עבודה, הייתה פעולה תרבותית ערנית, כמו חוגים בגמרא, תנ"ך, הרצאות בנושאי ספרות, המצב הפוליטי. שמרו שהישוב לא יהפוך למחנה צבאי בלבד.
ההתקפה השנייה הייתה 10 ימים לפני הכרזת המדינה. בינתיים שלטנו על כביש באר שבע חברון – ירושלים וכשהיו בעיות בירושלים היינו מקבלים הוראה לחסום את הכביש. תפקידי היה מפקד עמדה. ב- 3 במאי התחילה ההתקפה השנייה. הלגיון כבש את ההר הרוסי והם שלטו על כפר עציון והתחילו להפגיז עם תותחים. נהרגו 12 חברים.
התחלנו להבין שהמצב לא פשוט. הייתה בעיה של פרנסה, ואז הוחלט בסוכנות לפנות חלק מאנשי כפר עציון, בעיקר בעלי המשפחות, לפתח תקוה. התקיימו כמה אספות וחלק גדול מן האנשים התנגדו לפינוי. אני הייתי בין המתנגדים החריפים שיצא אפילו חבר אחד מן הישוב. רק אחרי שחזרתי מהשבי היו בי הרהורי חרטה על עמדתי אז. אח"כ הפינוי ירד מסדר היום, כי לא הייתה אפשרות לפינוי.
ההתקפה השלישית והאחרונה התחילה בג' אייר. בלילה לפניה הייתי בשמירה וכמו שאני הולך לישון אני שומע יריות. מיד לקחתי נשק ורצתי לעמדה. מצאתי חלק מהחבר'ה. בשעות הראשונות של הבוקר נכבשו כל המשלטים מצד הכביש לחברון ע"י הלגיון. ומיד התחילה ההתקפה על כפר עציון ממש. ממש על העמדה שלי. ההפגזה הייתה מדהימה בכמות האש. בחסות התותחים והנשק הכבד (לנו, כמובן, היה נשק קל ומרגמה אחת שיצאה מכלל פעולה מיד בתחילת ההתקפה) התחילו חיילי הלגיון להתקרב לישוב. נתנו להם להתקרב עד 200 מטר ואז התחלנו לירות בהם. ככה זה נמשך יומיים. היה ללגיון שפע של חיילים ולכל גל כזה שלחו חיילים טריים. בעמדה, היינו תמיד 2-3 חיילים. העמדה נפגעה פגיעות ישירות ובכל זאת לא היה אף פצוע בעמדה שלי. אני מטבעי אופטימיסט והייתי בטוח שהם יראו שאי אפשר לכבוש אותנו וייסוגו. אחרי השבי דברתי עם קצין לגיון שאמר שזה לא היה רחוק מן האמת. הם הצליחו להגיע לשער המשק, אבל פחדו להסתער פנימה.
המשוריינים הגיעו לשער. בשער היה "פִיאָט" ומוקש אנטי טנקי, וכשהשריון הראשון התקרב, ניסו להפעיל את ה"פיאט" והוא לא פעל, גם המוקש לא התפוצץ וכך נכנסו השריונים. זרקו עליהם בקבוקי מולוטוב שלא התפוצצו או לא פגעו. אני לא ידעתי מזה, אבל פתאום אני רואה שמסביב עומדים חיילי לגיון וצוהלים.
מפקד הישוב הגיע וסיפר לי "נכנענו". זה פשוט לא התקבל על דעתי. אני שואל אותו: "ירושלים מסכימה לזה?" והוא עונה:" עם ירושלים אין לנו קשר". נתנו לנו פקודה לקלקל את הנשק וכך עשינו. אני הולך עם החברים לכיוון המרכז, שם התרכזו 20-25 חברים. הגיעו משוריינים ואומרים לנו לקום ולהיכנס לשריונים. היו שם צלמים שצילמו ואחרי זה התחילו לירות בנו. אני רצתי, באופן אינסטינקטיבי, והסתתרתי מאחורי בית ואז בא אלי ערבי עם רובה מכוון. לא הייתה לי ברירה, התנפלתי עליו והוא ברח. התחלתי לברוח עם חברים נוספים מעבר לגדר ל"גבעת שיר השירים". לא היה לנו נשק. פתאום מופיע ערבי זקן וביקש את הכדורים. נתתי לו. הגיעו עוד ערבים והוא לא נתן להם לגעת בי ובעוד חבר, יעקב אדלשטיין. את יתר החברים הוא לא גילה.
הגיעו חיילים. לא חיכיתי הרבה ואמרתי באנגלית: "אני שבוי ואני רוצה שתיקחו אותי למטֶה". הם לקחו אותי - בינתיים הייתי פצוע – להר הרוסי. הגעתי למפקדה. אצל הערבים, הייתה שמועה שהרוסים שלחו עזרה לגוש ואז שאלו אותי האם אני רוסי.
התחילו לחקור אותי. אחד המפקדים שחקר אותי ניסה לתת לי בכוח לחם לאכול ולא הבנתי זאת. יותר מאוחר, בשבי, הסבירו לי שזה בשבילו סימבול שהוא לקח אותי תחת חסותו. ובאמת יותר מאוחר הוא ביקר אותי בשבי וסיפר לי שרצו להרוג אותי.
העבירו אותנו למשטרת יריחו, שם התעלפתי. יעקב סיפר לי ששני חובשים טיפלו בי וחבשו לי את הרגל.
נתנו לנו אוכל וטיפלו בנו מאוד יפה. כעבור כמה ימים העבירו אותנו לירדן. בשבת, עוד ביריחו, לקחו אותי לעיתונאי מה"דיילי טלגרף", כדי שאספר על הקרב. המתורגמן היה ערבי שדיבר עברית ויידיש. הוא שאל אותי איפה הסתרנו את הנשק הכבד. עניתי לו:" לוּ היה לנו נשק כבד, לא הייתי כאן". לא ידענו אם הוכרזה המדינה. הוא סיפר לי (לאחר שקבל אישור מהקולונל) שהוכרזה המדינה ושיש פלישה של ארצות ערב. זה היה פיצוי על מה שקרה לנו.
העבירו אותנו לרמת עמון, לבית הסוהר המרכזי. עברתי מחוקר לחוקר, עניתי מה שעניתי, והעבירו אותנו לזרקה שהיה בסיס בריטי עד לעזיבת הבריטים. שם נפגשנו עם שבויי תחנת רוטנברג - נהריים. כל כך שמחנו. הם סיפרו לנו ששמעו את הכרזת המדינה ביום שישי לפני שנפלו בשבי.
כעבור שבוע העבירו אותנו מזרחה, בקרבת הגבול העירקי, שם היה מחנה שבויים, שם התרכזו כל השבויים. לא לקח הרבה זמן, אנחנו רואים – בשבת – אוטובוסים צבאיים ויורדים יהודים עם שטריימלך וזקן והבנו שהעיר העתיקה נפלה.
יתר השבויים מהגוש הגיעו כחודש יותר מאוחר. היינו 10 חודשים בשבי. חזרנו במרץ 1949. אחד מחברי כפר עציון השתחרר עם הפצועים. חיברנו דין וחשבון על הקרב האחרון, אני כתבתי, וציינו שאנו – 9 מחברי כפר עציון רוצים להמשיך את היישוב שנפל, והוא העביר מסר זה מאתנו.
יום אחד קרא לנו מפקד המחנה מטעמנו, והכנו ביחד רשימת משוחררים ואנו דרשנו שכל שבויי כפר עציון יחזרו ביחד וכך חזרנו כולנו ביחד.
מיד התחלנו לחפש מקום חדש להתיישבות. אחת ההצעות הייתה בחווה בריטית ליד ירושלים. הייתה הצעה נוספת להתיישבות ליד יבנה והצעות נוספות. לבסוף הוצעה עין הוד. אני מאוד התלהבתי מהנוף היפה שהזכיר לי את כפר עציון. היו לנו הרבה אלמנות וחשבנו שנוכל להקים בית מרגוע כמו בכפר עציון ושם עבדו האלמנות. למרות הכל אני תמכתי בהתיישבות ליד יבנה והיום אני יודע שצדקתי בדבר הזה. אצל החברים גבר הרוב בעד הנוף וההתיישבות בניר עציון.