יהושע סעדון / ראיין דוד בן דוד
דוד ב"ד: אנחנו, ועדת הארכיון מקליטים את חברי המשק לארכיון המשק. אנחנו מבקשים ממך לספר לנו את תולדות חייך. איפה נולדת, מי היו ההורים שלך, מה היה החינוך שלך, איפה היית בזמן מלחמת העולם השנייה, איך עלית ארצה איפה היית בארץ עד שהגעת לניר עציון, וקצת על ניר עציון. בבקשה יהושע סעדון
אני יהושע סעדון. אבא יוסף, אמא מטילדה, נולדתי בתוניס ב-12.12.1927 בעיר תוניס הבירה. וגדלתי במסגרת משפחתית דתית ומשם, למעשה, ביחד עם אחים ואחיות. אנחנו למעשה ארבעה אחים ואחות שנשארו בחיים. גדלנו לא רחוק מהגטו בסביבה כביכול חדשה, אבל למעשה סמוכה לגטו. למדתי בהתחלה בבית ספר פרוטסטנטי אבל מיד ראינו שזה לא בשבילנו, מבחינה דתית ומבחינת ההשקפה כמשפחה יהודית דתית ואז עברתי לבית ספר אליאנס בגטו. שמה למדתי עד גמר העממי ומשם עברתי לבית ספר אליאנס מחוץ לגטו עד תיכון. למעשה לא השלמתי את התיכון נשארה לי עוד שנה אחת להשלים. מסיבות כלכליות, חברתיות ומשפחתיות לא יכולתי להשלים את הלימודים שלי במסגרת התיכון. יצאתי לעבוד. עבדתי בכל מיני עבודות. ואח"כ התחילה מלחמת העולם השנייה ואנחנו בתוניס עצמה סבלנו מכל הצדדים. גם מצד הגרמנים וגם מצד האנגלים והאמריקאים. הגרמנים היו הראשונים, הם ירדו מצרפת ובאו גם מבנגאזי מאזור הקרבות שלהם וכבשו את תוניס למשך ששה חודשים. אני עוד הייתי צעיר אבל זכור לי שהאנגלים והאמריקאים הפציצו את העיר, היו הרבה קורבנות. הגרמנים לקחו לעבודת כפיה את האבא ואת אחי הגדול וכך מכל הקהילה גם החרימו רכוש וריכזו את הכל, זכור לי, בבית הכנסת הגדול. רדיו וכל מיני דברים אחרים, גם תכשיטים, זהב הם בקשו ואספו כל מה שאפשר היה לאסוף. אני הייתי קטן, כשנתיים לפני בר מצוה. לאחי היה בר מצווה ואני זוכר שהעברנו את כל המסיבה לשוחות שהכינו נגד הפצצה אווירית ושם שמחנו בשמחה. כשיצאו הגרמנים, וזה בקיצור כי יש הרבה מה לספר על הגרמנים. קבלנו הרבה הפצצות מצד הגרמנים, היהודים היו למעשה באמצע בין זה לזה. הערבים בזמן הכיבוש הנאצי התנהגו ממש בצורה נאצית. וניסו להכביד על החיים בקהילה היהודית, אבל בכל זאת הדבר הזה לא נמשך הרבה זמן, רק ששה חודשים ובא השחרור ע"י האמריקאים והאנגלים ומכאן למעשה התהפך כל העסק. ראינו שזה לא המקום בשבילנו אף על פי שעם הערבים, לא היו לנו צרות ממש אלא חיינו בקרבתם, אבל בכל זאת הרגשנו שחלק גדול מהם היה אנטישמי, נגד היהודים מכל הבחינות. נגד היהודים זה מה שהיה חשוב ואז התחלנו לחשוב מה לעשות כדי לעלות לארץ ישראל. בזמן ההוא אנחנו התחלנו ללמוד עברית עם שליח, ירושלמי קראו לו, מהארץ, והוא התחיל ללמד עברית להמונים, בערבים, בצורה מאורגנת בכיתות שונות, כל אחד לפי מה שידע. אני ידעתי מעט מאוד. התחלנו ללמוד עברית. מן המקומות האלה התחילו התנועות הציוניות בכל גוונם החל מ "תורה ועבודה", מן "השומר הצעיר", עבור ב"בית"ר", לכל התנועות הציוניות היה ייצוג ואז התחיל שינוי טוטלי בכל תפיסת החיים בתוניס ובכל תוניסיה. אנחנו לא הסתפקנו בתוניס אלא הלכנו בכל תוניסיה בג'רבה ובכל הערים הקטנות בכל מקום שהיו יהודים ארגנו אותם לימדנו אותם עברית. במשך הזמן אני עברתי קורס הגנה בצרפת, מ"כ, יחד עם אנשים מדרום אפריקה והיינו צריכים לחזור, לארגן את היהודים, ללמד אותם נשק, לתרגל במקרה שתהיה התפרעות מצד הערבים. אנחנו באמת ארגנו סמינרים, מכל תוניסיה הגיעו אלפי יהודים שלמדו להשתמש בנשק, להגן על עצמם וכן גם רכשנו הרבה נשק. היה תקציב מטעם הסוכנות, מטעם "המגן" כך קראו לזה והתחלנו לאסוף נשק מן הערבים שהיה בזול מאוד חלק שלחנו לארץ וחלק השארנו אצלנו כדי לשמור על היהודים אם זה בגטו אם זה בכל ערי השדה, בכל מקום ומקום על מנת שלא יהיה דם יהודי הפקר. וכן התחלנו לארגן את העלייה. בתוניס עוד הייתה אפשרות לארגן את העלייה כי הצרפתים עוד לא יצאו מן המקום. התחלנו בעליית הנוער, שלחנו אלפים של נוער לצרפת, לשוויץ, לנורבגיה, לכל המקומות האלה כדי שיתחנכו ומשם עלו ארצה. לא הסתפקנו בבני נוער לקחנו גם משפחות שלמות הלכנו מכפר לכפר חיסלנו את הקהילות אחת אחת והספקנו להעלות, בעצם כל מי שרצה עלה. האניות יצאו רק בשבתות והיינו תמיד מנסים להעלות ביום שישי את כל העולים כי 95 אחוז היו דתיים או מסורתיים וניסינו יחד עם החברה של האניות להעלות אותם לפני שבת, או אם אין ברירה גם בשבתות והיו מגיעים למרסיי, עשרות אלפים של יהודים מתוניס ומדרום תוניסיה ומטריפולי עברו דרכנו היה משרד מסודר וכל אחד שרצה לעלות היה נרשם ומחכה בתור, היה עובר בדיקות רפואיות והיינו שולחים את כל המשפחה למרסיי, שם היו מחנות קליטה ונשארו זמן עד שעלו ארצה. זה היה לפני קום המדינה. חלק גדול עבר גם דרך קפריסין. חלק היה באוקסודוס, חלק עלה בדרך לא דרך, התחבאו באניות. והגיעו למרסיי. העיקר היה להגיע למרסיי. כשהגיעו למרסיי התחברו עם הסוכנות וחיכו לתור שלהם לעלות ארצה. אנחנו ארגנו גם תנועת בני עקיבא, בצורה מסודרת, אלפי בני נוער. גם ארגנו מחנות והכשרות. כל פעם עברית, שיחות על א"י, שיחות על השקפה דתית, שיחות על השקפת תורה ועבודה. ארגנו גם גרעינים שעלו ארצה לאחר שעברו הכשרה בצרפת, בלה פֶּרוּז, בכל מיני מקומות אחרים בצרפת. אנחנו, אם לקצר, אני למעשה ברחתי מן הבית והלכתי להכשרה וחשבתי שאני מתכונן לעלות באופן בלתי ליגלי יחד עם עוד קבוצה וחיכינו לעלייה. אבל התנועה בתוניס הלכה והידרדרה, ובכלל כל ההתארגנות הזאת, כי עלינו כל המדריכים בבת אחת. אז עשינו פּוּר ויצא שאני הייתי צריך לחזור לתקופה מסוימת. כאן למעשה הכרתי את עליזה אשתי, בתנועה. כל המשפחה, כל האחים והאחיות שלה התחנכו במסגרת עליית הנוער הדתית, אם זה בתנועת בני עקיבא, בחוגים מדי יום ביומו, חוגים בעברית, חוגים בציונות וכל חגיגה וכל חג מחגי ישראל היינו מבליטים בכל מיני צורות בתוכניות שהצגנו בתאטרון, באולמות ובשביל היהודים זה היה דבר עצום. אח"כ הגיע הזמן שאני הייתי צריך לעלות ארצה, עבדתי אז בפלוגות מגן בתוניס, במשך שלוש שנים. הייתי צריך לארגן. כל יום היה מסדר של קרוב ל- 350 בני נוער מכל התנועות. אז היינו מאורגנים כל התנועות יחד. היה מישהו מחוץ לתנועה שקבל את המסדר עם 350 בני נוער בתוניס עצמה, עם נשק, היינו מאורגנים היטב כדי לשמור. ולא פעם אחת סיכלנו מזימות של ערבים שהתנפלו על יהודים, אם זה בתוך הגטו, אם זה מחוץ לגטו. וערבים באמת פחדו כי ידעו שיש משהו מאורגן. אספנו גם חומר בערבית ושלחנו למחלקה הערבית של "ההגנה" בארץ והיינו בקשר הדוק איתם. כמו שאמרתי קנינו נשק. לאחר שהגרמנים וגם האנגלים עזבו הייתה תקופה כזאת שיכולת לקנות נשק בגרושים, גם אקדחים. וכל זה הגיע דרך צרפת לארץ. כמות לא מבוטלת והיינו מעבירים את זה בצורה של בדים. בתוך בדים והיה סוכן שהיה מקבל את זה ומעביר לאן שהיה צריך להעביר.
ב51 החלטנו להתחתן. לא ארגנו דירה כי ידענו שבתוך חודש אנחנו מתכוננים לעלות וכך זה היה באמת. עלינו בספטמבר לסביבות מרסיי הייתה עליה עם עוד כמה משפחות שרצינו להגיע לקיבוץ. בשבילנו זה היה היעד היינו בהתכתבות עם קיבוץ כפר דרום הנוכחי, בני דרום כדי להשלים ולחזק את שורותיו. חלק מאתנו, מהגרעין כבר הגיע לשם והתחיל לעבוד והתקבלו בצורה יוצאת מן הכלל. אנחנו קודם הגענו למרסיי, במרסיי הצטרכתי להתעכב עוד ששה חודשים, היות שהייתה עליה גדולה מאוד ממרוקו ואח"כ מאלג'יר וממצריים מגרוש עבדול נאצר וכאן הצטרכנו לארגן ולא נתנו לנו לעלות. אלא מה, אנחנו עמדנו על כך שהבת או הבן הראשון שלנו יוולד הקיבוץ וזה היה אחד האידאלים שלנו. עלינו ב-2 במרץ 52 הגענו לנמל חיפה ומשם ישר לקיבוץ כפר דרום. בקיבוץ כפר דרום. הגענו באנייה "ארצה". לאחר קום המדינה והתקבלנו ממש. חיכו לנו. התנאים היו ממש ראשוניים במחנה הזמני של הקיבוץ, עם פחונים ואוהלים. אנחנו למעשה הצטרפנו לקיבוץ כפר דרום ושהינו שם קרוב ל- 7 שנים. נולדו לנו שלוש הבנות הראשונות: תמר, שרה וניצה והשתלבנו בכל החיים החברתיים שם. אלא מה, בעיות חברתיות ובעיות משקיות הגיע למצב כזה שאנחנו החלטנו או להפוך את זה למושב שיתופי או לעבור למושב שיתופי אחר קיים. היות והאסיפה הכללית בכפר דרום לא קבלה את העניין של להפוך למושב שיתופי, החלטנו לעבור למושב שיתופי. חיפשנו מקום בניר עציון או במשואות יצחק. ובסוף ניר עציון מצא חן בעיננו ולפני פורים ב- 58 הגענו לניר עציון. אנחנו השתקענו פה, השתלבנו בחיים והיינו מבסוטים מכל המהלך. אני השתלבתי בעבודה החקלאית, עבדתי אז בשלחין יחד עם יהושע רייך. טיפחנו את השדות שהיו מלאי אבנים. סיכלנו את האבנים והגיענו למצב של זריעות אינטנסיביות אם זה כותנה אם זה תירס, כל הגידולים. לאט לאט הענף שעבדנו בו גדל והתחיל לתפוס עמדה וההכנסות התחילו לזרום בכל גידול וגידול. אני השתתפתי בכל מיני תפקידים אם זה במזכירויות, בתור מזכיר פנים, בתור סדרן עבודה. לקראת מלחמת יום הכיפורים הוטל עלי להיות בריכוז משק והמשכתי את זה במשך 8 שנים רצופות. השתדלנו לקדם את המשק בכל מיני אפשרויות לא חסכנו לא זמן, לא כוח, כל דבר היה במטרה שהמשק יתקדם. היה במצב קשה, אז, במצב קשה מאוד מבחינה כספית, גם מבחינה חברתית. ולאט לאט התארגנו עד שאנחנו יכולים להגיד שהצלחנו.
בניר עציון נולדה לנו בת רביעית, רבקה. ואח"כ נולד לנו הבן הראשון לאחר ארבע בנות, משה ואח"כ הבן יוסי.
עכשיו קצת על המשפחה. שרה התחתנה ראשונה עם בן בני דרום לשעבר והם עברו לירושלים, גמרה לימודים עברו לקשת. מקשת עברו לשדמות מחולה ועד היום הם בשדמות מחולה.
תמר נמצאת במשואות יצחק, בעלה היה בריכוז משק לאחר לימודים. ניצה הצטרפה גם היא למשואות יצחק לאחר חתונה.
רבקה התחתנה עם חוזר בתשובה, ונשארת בירושלים, הוא לומד בכולל "עטרת כהנים". הוא לומד שם כל היום וחלק עובד בערב בעבודות מסוימות כדי שיוכל להתקיים. יוסי בן הזקונים מסיים עכשיו בקריית נוער במסגרת של בקרה ואלקטרוניקה ועובר עכשיו את הבחינות כדי להתקבל לעתודה אקדמאית בטכניון במטרה להגיע למהנדס מכונות.
אני עובד כרגע בהנהלת חשבונות, אחרי תקופה של ריכוז משק ותקופה של עזרה במשקים השיתופיים שלנו, אם זה בגולן, אם זה במחולה, אם זה באלעזר, בכל מיני מקומות אחרים אשר השתתפתי במסגרת המושבים השיתופיים. הייתי חבר במזכירות הפעילה וניסינו לארגן לאחר מלחמת ששת הימים את כל מה שניתן כדי לעזור למשקים החדשים. אם זה ברמת הגולן, אם זה בבקעת הירדן, אם זה ליד ירושלים, אלעזר, בכל המקומות האלה אנחנו השתדלנו תמיד לעזור.
לדאבוני, אשתי עכשיו לא מרגישה טוב וסובלת מכל מיני בעיות ומחלות שונות וזה מרתק אותי במידה מסוימת, אבל גם עכשיו אני משתתף בעזרה למשקים ומשתדל לעזור תמיד בכל מה שניתן לעזור.
דוד: יהושע תודה רבה אני מאחל לך ולאשתך בריאות טובה והרבה נחת עם הילדים, דרך אגב לא סיפרת כמה נכדים יש לך.
יהושע: חוץ מהנכדים. אי"ה בג' בתמוז אנחנו מתכוננים לחתונת הבן משה. בנוגע לנכדים, יש לנו, כן ירבו, 13 נכדים שהם מחולקים. בשדמות מחולה יש לי 5, במשואות 6 ובירושלים 2 וזהו, אם ירצה ה' כל לחי.
דוד: תודה רבה.